הברוש

"יש שירים כאלה שהם מוחשיים. שבכל פעם ששומעים אותם הם מעוררים מן תחושה שהם נכתבו

כדי ללוות כל שלב בחיים, לעצום עיניים ולהתחיל מעין דמיון מודרך שכזה .

השיר "ברוש" , שכתב אהוד מנור והלחין וביצע אריאל זילבר, הוא השיר הזה בשבילי– זה שגורם

לבטן להתהפך, לגוף להרגיש מלא עוצמה ולפנים לזרוח .

הברוש הזה בשיר, עץ אחד בודד , שעומד "בחמסין, בקרה אל מול פני הסערה" ונשאר חזק מול

איתני הטבע, אותו עץ שהכה שורשים באדמה, צמח לגובה והתייצב בגבורה מול כל המכשולים –

הוא בעצם הדרך שהייתי רוצה לראות בה את עצמי. החוזק של העץ הוא נמשל להתמודדויות האין

סופיות שכל אחד מאיתנו נתקל בהן בדרכו שלו. השורשים הן הבית והמשפחה וגם כשהעץ הבודד

נשאר לבד מול הסערה, הוא מוכיח שהוא חזק ממנה .

מעבר למסר הברור שזילבר שר במשפט שחותך לי את הלב :

" לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד "

ישנם גם כאלה סמויים יותר, כאשר הרבדים הולכים ומתגלים מפעם לפעם יותר ויותר. הברוש הירוק

והרם , דווקא כן מרשה לעצמו להתכופף, יש שיראו זאת ככזה שיודע להילחם את המלחמות שלו,

אבל אני דווקא מדמיינת אותו נותן לעצב לקנן בתוך ליבו מבלי להישבר עד שהסערה חולפת והוא שב

להזדקף ולהסתכל על הנוף מלמעלה .

מעבר למילים המרגשות , הלחן של זילבר הוא דווקא החלק שהכי מסקרן אותי בשיר. הגאון הזה

לקח את הטקסט העדין והנוגה והצמיד לו קצב קופצני שיכול לבלבל ולהישמע כאילו נלקח מתוך

קלטת ילדים, וכשהמילים מבצבצות מבעד למנגינה -קורה הקסם .

לצערי, הברוש האמיתי בבנימינה עליו כתב מנור בשנת 1973 , אמנם שרד את החמסין והקרה, אך

נכרת לבסוף כדי לפנות את השטח לבנית מגרש כדורסל חדש .

אבל אין סיכוי שנשאר עם הטעם המר, החוזק של העץ הגיע מבפנים, וכשאני עושה את הדמיון

המודרך הקטן שלי, אני הופכת לעץ החזק והיציב ביותר בעולם .

אז תאזינו לשיר ואל תשכחו לעצום עיניים ."